The act of painting is a way of enunciating my heart's wishes, a way of naming them. Any image I will endow with form will come into existence; any color I will lay on the canvas will become a creation that will save the painting, the earth and the world, from The Nothing that seeks to annihilate them. All that is required is for the image to be new, to present an invention and express my heart's wish.

I light a flame in the dark of The Nothing. What will I see in its light? Who is asking me to call it by its name? Is it a dove, a spider or a flower? Is it a rock, a necklace, a knife or a rope? Soil, water, the Judean Desert, the State of Israel? Anything that I will wish for, big or small, will be there; anything I will imagine and paint will come into existence and will be present in the painting.

But The Nothing refuses to yield. It has its cunning ways of sneaking back in, to prove to me that this is only an illusion, that no matter how many shapes or colors, animals or objects, countries or universes I will create – they will not be real. They are mere paintings. 

I do not let go. Maybe if I cut the objects out of the paintings they will become things in the real world: hanging, laid down, present. I cut out a drawn rope and place it in space. I paint a match so I may rekindle the fire. I burn a painting, and make a real hole in it. You can pass your finger through it.

But everything collapses once more. The magic of the art of painting is lost, the illusion gone: the rope looks like a snake's slough, the net becomes a shell; the painting is riddled with burnt holes. What will I do with a burnt painting?

A line emerges from the burnt hole. Who is it? A snake? Are you sure that I called your name? The snake crawls toward the burnt holes, swallowing them one by one. Perhaps the snake was hungry and came over to eat a few eggs. I can paint a bird that will lay a few fresh eggs instead of the ones devoured. Perhaps this time a snake will not appear, maybe I will not light another fire. I will draw water just to be on the safe side.

With a heart and brush I will return to yet another round in this lost battle.

I paint a bird.

        

talyeru@gmail.com

972-54-4525539

 

 

מעשה הציור שקוּל בעיני לאמירה בקוֹל של משאלותיי, לקרוא להן בשמן. כל דימוי שאעניק לו צורה יהיה קיים, כל צבע שאניח על הבד יצוֹר דבר-מה ויציל את הציור, את הארץ ואת העולם מהאין המנסה לכלותם. כל שנדרש הוא שהדימוי יהיה חדש, שיציג המצאה ושיביע משאלת לב.

אני מדליקה להבה של אש באפלת האין. מה אראה לאור הלהבה? מי מבקש שאקרא בשמו? האם זו יונה, עכביש או פרח? האם זו אבן, מחרוזת, סכין או חבל? אדמה, מים, מדבר יהודה, מדינת ישראל? כל דבר שאבקש, גדול או קטן, יהיה שם; כל דבר שאדמיין ואצייר יהיה קיים ונוכח בציור.

אך האין לא נכנע. יש לו דרכים ערמומיות להתגנב פנימה, להוכיח לי שזו רק אשליה, שלא משנה אם אברא צורות וצבעים, חיות וחפצים, ארצות ויקומים – זה לא אמתי, זה רק ציור. האבן התלת ממדית שסיתתי בחומר וצבע שטוחה לגמרי. המגל שמאיים לקצור את החפצים בציור הוא חלל ריק, מגל רפאים. העור המתוח הוא רק נייר. הכוכב שמאיר את שמי מדבר יהודה הוא האין בעצמו. הכול מתפרק: הציור, המדבר, השמים, המקום והזמן.

אני לא מתייאשת. אולי אם אגזור את החפצים מהציור הם יהיו לדברים בעולם: תלויים, מונחים, נוכחים. אני חותכת חבל מצויר ומניחה אותו בחלל. אני מציירת גפרור כדי שאוכל להדליק שוב את האש. שורפת ציור, יוצרת בו חור אמתי. אפשר להעביר דרכו אצבע.

אבל שוב הכול קורס. הקסם של הציור אובד, האשליה נעלמת: החבל נראה כמו נשל, הרשת קליפה, הציור מלא בחורים שיצרה השריפה. מה אעשה בציור שנשרף?

מתוך אחד החורים השרופים מגיח קו. מי זה שם? נחש? אתה בטוח שקראתי לך? הנחש מזדחל לעבר החורים השרופים, בולע אותם אחד אחרי השני. אולי הנחש היה רעב ובא לאכול כמה ביצים. אז אצייר ציפור שתטיל כמה ביצים חדשות במקום אלה שנבלעו. אולי הפעם לא יבוא נחש, אולי לא אצית שוב שריפה. אצייר קצת מים ליתר ביטחון.

עם לב ומכחול, אצא לסיבוב נוסף בקרב האבוד.

מציירת ציפור.

  • Facebook
  • Instagram
20180516_144543.jpg